רפאל חיים

עדות בספר "בנתיבי שאול"-פרופסור שמואל רפאל.
כל הזכויות שמורות.

חיים רפאל נולד בשנת 1924 בסלוניקי שביוון, השני מבין חמשת בניהם ובנותיהם של צדיק רפאל וסולטנה לבית גילידי. המשפחה הייתה יהודית-ספרדית מסורתית וחיים התחנך בחינוך יהודי-קהילתי בסלוניקי. כנער הוא השתתף בקביעות בפעילות המוסיקלית של מקהלת הילדים שאורגנה בבית הכנסת "בית שאול" בעיר. במקביל הוא למד לנגן בפסנתר, ובאקורדיון ובמפוחית-פה.
באוקטובר 1940, עם פרוץ מלחמת יוון-איטליה, החלו חיים ואחיו לסייע בפרנסת המשפחה – חנות הפחמים הקטנה שניהל אבי המשפחה, צדיק רפאל, באחד הרחובות המרכזיים של סלוניקי היהודית.. באפריל 1941 כבשה גרמניה את יוון ובקיץ 1942 הצטוו כל הגברים היהודים המבוגרים בסלוניקי להתרכז ב"כיכר החירות" בעיר, שם הושפלו. אירוע זה נודע בשם "השבת השחורה". חיים הוכה קשות באותו אירוע ורותק למיטתו למשך חודש.
באביב 1943 גורשו חיים ומשפחתו לגטו שהוקם בשכונת הברון הירש ולאחר כחודש גורשו לאושוויץ. אמו, אחיותיו ואחד מאחיו נשלחו להשמדה וחיים נשלח עם אביו ואחיו הקטן דוד לעבודה במחנה בונה-מונוביץ (אושוויץ III ).
"קצין אס-אס ניסה לנגן במפוחית פה ללא הצלחה. ניגשתי אליו וביקשתי ממנו שייתן לי את הכלי לנגן בו. הוא נתן לי אותו וניגנתי לו את "לילי מרלן"… שעה שניגנתי הכו את אבי ואני הפסקתי לנגן. הקצין שאל אותי למה הפסקתי. אמרתי לו שמכים את אבי. מיד הורה להפסיק להכותו. אבי לא האמין בנס שקרה לו, ואמר לי 'הייתכן שהמשרוקית הזו הצילה אותנו?'" (חיים רפאל, שירת חיים, ע' 49-50).
באחד הימים נתפסו חיים ואביו בעת שנחו מעבודתם ללא אישור, וחיים אולץ להכות את אביו במקל. אביו ואחיו של חיים נספו באושוויץ. חיים חלה בדיזנטריה אך שרד. באפריל 1944 הועבר חיים ל"קנדה קומנדו", שם אולץ לעבוד בפריקת מטענם של יהודים, רובם מהונגריה, שהגיעו למחנה ונשלחו לתאי הגזים. "בלילה, כשאני עם עצמי, חוזרים אלי הקולות ומראות הפחד. איך אתאר מראות קורעי-לב של ניתוק תינוקות מיד אמם?" (שירת חיים, ע' 51).
"היינו יוצאים לדרך קומנדו [קבוצת עבודה] של 80 איש. היה קאפו שרצה שנלך כמו חיילים, נשיר שירי לכת ונלך שמאל-ימין ונשיר עוד שיר ועוד שיר. לא היה לנו יותר שירים. כמה שירי לכת יש ביוון? היה שיר אחד על אנשים שמתלוננים ורוצים כסף. עם השירים האלה, עם המנגינה הזו, היינו מקללים אותם ושרים כל מיני שטויות – 'אל תדאגו חבר'ה, אנחנו נצא מפה, אתם תראו.' והם, הקאפו, היו מבסוטים. ואנחנו שרנו 'שתישרף הלוואי' ביוונית, בספרדית…" (חיה אוסטרובר, ללא הומור היינו מתאבדים, יד ושם: 2009, ע' 186)
בסוף 1944 הועבר חיים למחנה מלצבאכדל שליד ברסלאו, לעבודה בחפירת מנהרות, ובינואר 1945 נשלח בצעדת מוות למחנות פלוסנבורג (Flossenburg) ואורדרוף (Ohrdruf). "גם שם היו בורות קבורה המוניים… ניתנה הוראה שיש להוציא את כל הקבורים ולשרוף אותם… הנחנו שכבה של מתים ועליהם שכבת עצים וכך הלאה, עד שהערמנו מאתיים וחמישים איש והבערנו אש בעזרת זפת. את מנת המרק הקר שקיבלנו מדי פעם נאלצנו לחמם על גחלי הגוויות." (שירת חיים, ע' 53).
חיים ניסה לברוח אך נתפס והועבר לבוכנוואלד ומשם לטרזיינשטט, שם שוחרר. בטרזיינשטט התוודע חיים לאסתר ויוונטה, ילידת קורפו, ולימים – אשתו. יחד שבו לסלוניקי, שם נישאו וביוני 1946 עלו לארץ ישראל באניית המעפילים "חביבה רייק".

בליבנו תמיד