פעילויות

ביום רביעי, 7 בינואר, זכינו לרגע נדיר ומרגש במיוחד – פגישה עם שורדת השואה חווה הלפרט.
בתם היחידה של שרה ומשה, הנושאת על זרועה את מספר הקעקוע 12016 – עדות חיה לאימה אך גם לעוצמת הרוח והחיים שניצחו.

בביתה של חווה, כשהיא נושקת לגיל 98 שנים, נפגשנו יחד עם חיה, בתה של פנינה קאופמן ז״ל שעלתה לארץ באוניית חביבה רייך.
ברגע מרטיט לב, חווה זיהתה את חיה והמפגש בין השתיים התמלא התרגשות, זיכרונות וחיבוק של עבר משותף שלא נמחה.

חווה שיתפה אותנו בסיפורה מתקופת ההכשרה ביוון, בפרנקוקליסיה שם שהתה יחד עם חבריה ועם קבוצת צעירים יהודים מיוון – כולם שורדי שואה שנאחזו זה בזה בתקווה, באחווה ובחלום להגיע לארץ ישראל.

דבריה נאמרו בצניעות, בצלילות ובכאב שקט, והדהדו את רוח הדור שידע לא רק לשרוד – אלא גם לבנות חיים חדשים.

זה היה מפגש של זיכרון חי, של חיבור בין דורות, של עדות אנושית שמזכירה לנו את חובתנו לזכור, לספר ולהנחיל.

אנו מאחלים לחווה היקרה שנים רבות של בריאות, נחת ושקט ומודים לה מעומק הלב על הזכות לשמוע, להתרגש ולהמשיך לשאת את סיפורה הלאה – למען הדורות הבאים

היום ביקרנו את ארטמיס בטיש מירון בביתה,זה היה מפגש מרגש, אנושי וחברותי, מלא חום, הקשבה וחיבור אמיתי.

ארטמיס בטיש היא ניצולת שואה מהעיר יאנינה, שאיבדה את משפחתה במהלך מלחמת העולם השנייה. למרות הכאב והאובדן, ארטמיס היא אישה צלולה, נבונה ומעוררת השראה, שבחרה לספר את סיפור חייה וכתבה ספר מרגש בשם "ארטמיס", בו היא משתפת במסע חייה ובכוחה הרוחני".
המפגש בנוכחות ובתרומתן של חברותי מ-"טייגר פילאטיס" ,לצידנו הייתה גם בתה של ארטמיס.

המפגש הבין־דורי הוסיף עומק, רוך ומשמעות מיוחדת לרגעים שחלקנו יחד.

יש מפגשים שמזכירים לנו את הכוח שבקשר אנושי פשוט: לשבת יחד, לשמוע, להתרגש, ולצאת עם לב מלא והודיה גדולה .
כך היה הביקור הזה – רגע קטן בזמן, אך גדול בלב.
תודה על הזכות, על הסיפור, על החיבוק האנושי ועל האור שנשאר איתנו גם לאחר שיצאנו מביתה

טקס נטיעת עץ והסרת הלוט מעל גלעד ההנצחה
לזכר מעפילי האונייה "חביבה רייך"
2 ביוני 1946 – 8 ביוני 1946

ביום בעל משמעות היסטורית ולאומית התקיים טקס נטיעת עץ והסרת הלוט מעל גלעד ההנצחה לזכרם של מעפילי האונייה "חביבה רייך" אשר הפליגה בדרכה לארץ ישראל בין התאריכים 2 ביוני 1946 ל־8 ביוני 1946
טקס זה עמד בסימן כבוד, זיכרון והוקרה לדור המעפילים אשר במסירות נפש, באמונה ובאומץ לב פעל להגשמת חזון השיבה לארץ המולדת
במרכז המעמד עמדה נטיעת העץ, אשר נתרם ביד נדיבה על ידי מזל רוסו, בתו של מעפיל האונייה יצחק רוסו
את העץ נטעה הגברת ארטמיס בטיש, מעפילת האונייה ובמעשה סמלי זה נכרכו יחד עבר, הווה ועתיד – שורש של זיכרון, צמיחה של מורשת והמשכיות לדורות הבאים.
עם סיום הטקס התכנסו המשתתפים באולם
חנה אייזיק בירכה את הנוכחים בדברי הוקרה והערכה והביעה את חשיבות שימור מורשת ההעפלה והנחלתה לדורות הבאים
לאחר מכן נשא דברים פרופ’ שמואל רפאל בנם של אסתר וחיים רפאל, מעולי האונייה ודבריו נשאו אופי עדותי, משפחתי ולאומי והעמיקו את החיבור שבין הזיכרון האישי לסיפור ההיסטורי הכולל
הטקס כולו התנהל באווירה מכובדת ומרגשת והגלעד שהוצב בפארק אתונה בצור משה עומד כסמל קבוע ומוחשי לזכרם של מעפילי האונייה "חביבה רייך"
זהו מקום של התייחדות, של הנצחה ושל מחויבות מוסרית המזכיר כי סיפורם של המעפילים הוא נדבך יסוד בתולדות העם והמדינה
הגלעד והעץ הנטוע לצדו יעמדו לדורות ויעידו על רוח האדם, על האמונה בדרך ועל חוב הזיכרון וההוקרה שאנו נושאים עמנו לעד

ביום מרגש ורב־עוצמה נפתחה תערוכת "שברי זיכרון" במרכז מורשת יהדות יוון
היה זה מפגש טעון בזיכרון, בהוקרה ובאנושיות
מפגש שבו העבר קיבל קול, פנים ונשימה חיה
במרכז האירוע עמד מפגש מרגש עם שלושה משורדי השואה ארטמיס בטיש, יוסף מצא – מעולי האונייה "חביבה רייך ומשה העליון.
נוכחותם המשותפת הייתה עדות חיה לכוח הרוח האנושית, ליכולת לשרוד, לזכור ולספר
אורחות מיוחדות של המפגש היו מטילדה פלורנטין וחברתה ניקי אשר הגיעו מהתערוכה שנערכה בסלוניקי
מטילדה פלורנטין נשאה נאום מרגש באנגלי, ודבריה חיברו בין קהילות, בין זיכרון מקומי לזיכרון בינלאומי ובין עבר כואב לאחריות של ההווה
בתערוכה הוצגו תמונות קנבס מרשימות של מעפילי האונייה "חביבה רייך המתעדות רגעים מתקופת שהותם בהכשרה
התמונות שיקפו מבטים, תנועות ורגעי שקט טעונים והיוו עדות חזותית חיה למסע ההעפלה ולרוח החלוצית
באירוע נכח פרופ’ יצחק כרם והזמרת שירן בורק הנעימה את הערב בשירתה המופלאה
ברגע מרגש במיוחד קם יוסף מצא ורקד לשמע שיר ביוונית – מחווה ספונטנית של חיים, שמחה וזיכרון גם יחד
דברים נשאו גם בשם עורכת המפגש, חנה אייזיק אשר הדגישה בדבריה את חשיבות שימור הסיפור ואת החובה המוסרית להמשיך ולהעבירו לדורות הבאים
שיאו של הערב היה ברגע סמלי ומרגש במיוחד, שלושת שורדי השואה – ארטמיס בטיש, יוסף מצא ומשה העליון – הדליקו יחד נרות חנוכה
אור הנרות האיר את האולם והפך לסמל של ניצחון הרוח, של זיכרון ושל תקווה
המפגש התקיים באווירה חמה ומכבדת בליווי כיבוד, שיחות אישיות ותחושת קהילה עמוקה
זה היה ערב שבו שברי הזיכרון התחברו לפסיפס אנושי של עדות, תרבות, שירה וחיים וערב זה יישאר חקוק בלב כל משתתפיו.

בתאריך 2 במאי 2019 התקיימה בבניין עיריית סלוניקי תערוכת צילומים מרגשת ומיוחדת, אשר הוקדשה לסיפורם של מעפילי אוניית "חביבה רייך". אל התערוכה הצטרפתי יחד עם חברותיי המתגוררות בעיר, ומעל גבי קירות האולם הוצגו עשרות תמונות נדירות של העולים, לצד שמותיהם שנרשמו ביוונית ותיאור המסע שהחל כאן – בעיר סלוניקי.

בתערוכה הוצג סיפור העלייה יוצא הדופן: חברי ה"הגנה" פעלו בעיר בסתר, אספו וליכדו את קבוצות המעפילים, דאגו להעברתם לאתונה, ומשם המשיכו בדרכם ארצה – אל מדינת ישראל שבדרך. רבים מהמבקרים בתערוכה לא הכירו את הסיפור, והמפגש איתו היה עבורם גילוי מרגש ומטלטל.

האירוע נפתח בברכות חמות מצד תושבי סלוניקי אשר התרגשו לראות את זכר קהילתם מתעורר לחיים. סגן ראש העיר נשא נאום נוגע ללב, בו הביע הערכה עמוקה לסיפורם של העולים ולחשיבות שימור מורשת יהדות סלוניקי.

התערוכה כולה הייתה שבוע של ריגושים: מפגשים עם תושבים מקומיים, שיחות מעוררות השראה, וחוויית חיבור מחודשת למקום ממנו יצא מסעם של מאות מעפילים בדרכם לארץ ישראל. תערוכה זו הייתה עדות חיה לזיכרון, להנצחה ולחשיפת סיפור שלא כולם הכירו — אך כעת זכה להישמע ולהיראות.

תודות: מטילדה פלורנטין, סלוניקי

בעתלית נערך טקס ממלכתי ומרגש לציון 72 שנה לעליית האונייה "חביבה רייך במסגרת כנס מעפילים יוצאי יוון.
הטקס התקיים במחנה המעצר עתלית – אתר בעל משמעות היסטורית עמוקה, המסמל את מאבק ההעפלה, רוח ההתנדבות והמעבר מן הגלות אל חירות ותקומה בארץ ישראל.
במרכז המעמד עמדו מעפילי האונייה, נושאי הזיכרון החי והעדות האישית: שרה פורטיס, יצחק קאלמרו, חיים גבאי, איבון רזון וחווה הלפרט
בהשתתפותם רבת המשמעות העניקו כבוד לדור המעפילים והאירו באור אנושי את סיפור הדרך, האומץ והתקווה.
בטקס נכח גם, בנו של שאריק, מפעילי העלייה, כסמל להמשכיות הבין־דורית ולמורשת של שליחות, אחריות ומחויבות לאומית.
דברי ברכה נאמרו ביוונית ובעברית על ידי המשנה לשגריר יוון בישראל, הגברת אנה פרו, אשר הדגישה בנאומה את הקשר ההיסטורי, התרבותי והאנושי בין קהילות יהודי יוון לבין מפעל ההעפלה והקמת מדינת ישראל.
בכנס השתתפו בני הדור השני והשלישי למעפילים נכבדים ואורחים, וביניהם גם נכדו של התורם מיוון לרכישת האונייה "חביבה רייך" – עדות מרגשת לשותפות גורל, לערבות הדדית ולסיוע שאפשר את מסע ההעפלה.
הטקס כולו עמד בסימן זיכרון, הוקרה והתחייבות מוסרית להנחיל את סיפורם של מעפילי האונייה ולשמר את מורשתם לדורות הבאים.

בתאריך 24 בדצמבר 2016 התקיים מפגש מרגש ומטלטל של דור ראשון, שני ושלישי – מפגש של לבבות, זיכרונות וסיפור חיים אחד גדול

במפגש נכחו בני הדור הראשון: רג'ינה כהן, חיים גבאי, חווה הלפרט, איבון רזון ומצא יוסף – שנפגשו לאחר שנים רבות. בעיניים דומעות ובקולות רועדים הם שיתפו את הקהל בחוויות ההפלגה, במסע הקשה ובדרך הארוכה שעברו עד הגעתם לארץ ישראל. עדויות חיות שנגעו בנשמה והחזירו את כולנו לאותם ימים של פחד, תקווה ואמונה

בני הדור השני, שליוו את הוריהם, התקשו להסתיר את ההתרגשות. לראות את ההורים מספרים, נזכרים, נפגשים שוב – היה רגע עוצמתי של חיבור בין עבר להווה, בין זיכרון להמשכיות

המפגש נפתח בנאומים להנצחת שמונת המעפילים שנהרגו בשנת 1948 על הגנת המדינה – רגע של כבוד, כאב וגאווה. סיפוריהם האישיים של חיים גבאי ושל חווה הלפרט נגעו בלב כל אחד מהנוכחים, ושירתה של איבון רזון ביוונית הייתה רגע שיא – שירה אחת שפתחה את הלב והדמיעה את כולם

זה היה מפגש מרגש עד דמעות. פגישת מעפילי האונייה חביבה רייך לא הותירה עין יבשה בקהל, והזכירה לכולנו עד כמה הסיפורים הללו חיים, חשובים, וממשיכים לפעום מדור לדור

ביום אביבי ומלא זיכרון התקיים מפגש מרגש של בני הדור השני למעפילי האונייה "חביבה רייך", בפארק יהושע – ספורטק
היה זה מפגש טעון ברגש, בגעגוע ובתחושת שייכות עמוקה לשורשים המשותפים ולסיפור ההעפלה.
בני הדור השני הגיעו כשהם נושאים עמם תמונות מן העבר – תצלומים של הוריהם, המעפילים, אשר עלו באונייה במסע של תקווה, אומץ ואמונה.
סביב התמונות התעוררו סיפורים אישיים וזיכרונות משפחתיים, קולות מן העבר שסיפרו לא רק את סיפורם של ההורים אלא גם את סיפורם של הילדים שגדלו בצל אותה עלייה.
זה היה מפגש של לבבות, מפגש שבו בני הדור השני, שרובם התגוררו יחד בתל אביב נפגשו מחדש לאחר שנים רבות שבהן לא התראו.
השנים שחלפו לא טשטשו את הקשר — להפך, הן העמיקו אותו.
החיוכים, החיבוקים וההתרגשות העידו על חיבור שנשמר גם כאשר הדרכים נפרדו.
המפגש כולו היה רגע של התבוננות לאחור ושל מבט קדימה – אל האחריות לשמר את הזיכרון, לספר את הסיפור ולהעביר לדורות הבאים את מורשת המעפילים.
זה היה מפגש של זיכרון חי, של משפחה רחבה ושל הבנה עמוקה כי הסיפור האישי הוא חלק בלתי נפרד מן הסיפור הלאומי.