מורדו אבטכיה (מזליקה)

עדות בספר "בנתיבי שאול"-פרופסור שמואל רפאל.

נישאה לששון אברהם בישראל.

הערב הוא ערב יום השואה והגבורה ובו אני רוצה שתייחדו כמה דקות לסבתא מזל (אפטיחיה-Eftichia – אושר, אושרה, בעברית). היא נעקרה מביתה שבאי קורפו יחד עם כל בני משפחתה, הורים, אחים, דודים, בני דודים, אחיינים סה"כ שבט של 54 , יחד עם כל קהילת יהודי קורפו , 2000 בני אדם במספרם, נשים, גברים, ילדים, ומבוגרים. זה היה בתחילת אוקטובר 1944 אז הם הוגלו למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין אחרי מסע (קודם בספינה רעועה דרך הים לאתונה) אכזרי ברכבות, שארך כשבועיים וכל בני משפחתה הושמדה עוד ביום הראשון להגעה במחנה. אימי (גיל 14) שנראתה בוגרת מגילה (לגרמנים היו קריטריונים: מגיל 15 עד 40 למחנות העבודה וכל השאר להשמדה), הייתה במסלול הילדים, אך חייל גרמני שראה אותה, משך אותה למסלול האסירים, וכך ניצלו חייה בפעם הראשונה (האח שלמה, היה במסלול עם ההורים, להשמדה, כמו שאר כל בני המשפחה). היא נותרה בחיים עם אחותה הבוגרת ממנה והם היו כ – 10 חודשים במחנה, בתנאי עבודות כפייה, רעב וקור. באמצע שנת 1945 עת התקדמו הכוחות האמריקאים לשיחרור המחנה, הגרמנים לא ויתרו ובנסיגתם לקחו איתם את מתי מעט האסירים שנותרו במחנה, מאושוויץ שבפולין לברגן בלזן שבגרמניה (כדי לסיים את משימתם שם), בצעדה שכונתה צעדת המוות, כיוון שנעשתה בתנאי שלג ורעב קיצוני. מי שלא יכל ללכת ברגל נורה במקום, וכך קרה לאחותה של אימי (ליזה) שכשראתה את זה הפסיקה גם את הליכתה. קרובת משפחה שלה בוגרת וחזקה יותר ("דודה מתילדה") קשרה חבל סביב ביטנה של אימי וגררה אותה משם ותמכה בה בהמשך הצעידה. כך ניצלו חייה פעם נוספת. בברגן בלזן היא חלתה ולא יכלה כבר לזוז, עת הגיעו הכוחות האמריקאים שהביאו איתם הרבה אוכל לשילדי האדם שראו. רבים שאכלו אכילת יתר מתו תוך זמן קצר, בגלל שלא יכלה גם לאכול, חייה ניצלו פעם נוספת, ומטפלים הגיעו לסעוד את אלו שנותרו. היא עברה תהליך שיקום ארוך שלקח כשנה שלאחריו חזרה לקורפו (נשארה אחת יחידה מתוך ה- 54 של בני משפחתה) ,סה"כ נותרו 200 יהודים מקורפו בחיים מתוך ה-2000 שהיו באי טרם המלחמה, וראתה שהבית שלה נתפס בידי מקומיים ואין לה לאן לשוב. אספה את עצמה ועלתה לארץ ישראל (שאז עוד לא הייתה קיימת) בשנת 1946 בעלייה הלא לגלית בספינה המעפילים חביביה רייך, עם עוד רבים מהמוצא היווני. אחרי זמן שיקום (במשק הפועלות-חדרה), לימוד השפה וחקלאות, פגשה את סבא אברהם והם החליטו ליישב את מדינת ישראל המתהווה וכך היו המייסדים של מושב טל שחר אליו עלו בשנת 1948, עם קום המדינה.
סבא אברהם היה פליט שואה, הוסתר במרתף (בעיר פיראוס שליד אתונה, ביוון) כל זמן המלחמה ע"י נוצרים ולקראת סיומה הצטרף בגיל 15 לפרטיזנים שנלחמו בגרמנים. אחרי המלחמה החליט לעלות לישראל כי רוב בני משפחתו הושמדו בשואה.
כתב שמוליק שחר בנה של אבטיכיה.