סבא היקר והאהוב שלי, סבא שמוליק כבר הרבה שנים לא כאן. אבל איזו מורשת מופלאה הורישו לנו הוא, וסבתא בלה האהובה, מורשת של אהבה.
סבא ראה את הרוע המוחלט. הוא חווה את העינוי שבאיבוד הוריו וכל משפחתו בתופת של אושויץ בירקנאו, לשם הגיע ברכבת הישר מסלוניקי. אמא של סבא , אחותו, בנה והתינוק שבבטנה נרצחו מיד עם ההגעה לאושויץ. אבא של סבא נרצח כמה ימים אחר כך בביתן הניסויים של מנגלה, ימח שמו. וסבא עצמו – שלוש פעמים ניצל מתאי הגזים, שרד את צעדת המוות, עבר את כל סוגי התופת. ומכאן הבין האיש המופלא הזה שרק באהבה אפשר.
בכל הזדמנות סבא תמך, אהב, נשק וחיבק. כל חייו היו חיי חסד ואהבת האדם באשר הוא.
כל מי שהכיר אותו זוכר את תועפות החום האנושי שנבעו ממנו, את הרוך בעיניו התכולות, את הסוכריות לילדים, את הצביטה בלחי (וקריאת- אצ'וס שליוותה אותה). את החיוך שלו אי אפשר לשכוח.
סבא לא אהב את יום השואה, זה היה יום של סבל עבורו. כאב בית בבית ספר מבועים ביקשו ממנו להראות את המספר על היד, והילדים היו שואלים והמורות היו מבקשות שיספר. היה לו קשה להעלות את הזכרונות מתת המודע. רק סבתא, שהייתה שם עבורו בעדינות וביכולת הכלה אינסופית, עברה איתו את הלילות הקשים וידעה עד כמה הזיכרונות האלה היו מציפים וכמעט מכריעים אותו. אבל הוא קם בבוקר לעבודה בבית ספר מבועים בחיוך, וזימר בבית הכנסת כל שבת כשליח ציבור בחדווה, והפעיל את המסרטה בקפיטריה כמעט כל שבוע בשמחה ובהנאה גדולה. לסבא היו חיים מלאים באהבה. ועם כל צניעותו, הוא חי כמנצח. לפעמים אני מצטערת שהבנות שלי הכירו אותו זמן קצר, ובני לא הכיר אותו כלל, אבל הם שומעים סיפורים ומרגישים את האהבה וגאים בסבא שמוליק ובמורשת שלו.
סבא- כל כך הרבה בני משפחה, ואנשים שהפכת להם למשפחה דואגים לשמור את זכרך כאן, וזה הניצחון שלך.
*** באתר צורפו דפי עד ,כל הזכויות שמורות יד ושם