קסורלה לורה

לורה נולדה בשנת 1925 ,להורים אהרון וריינה מנוח ,סלוניקי-יוון.

לורה הייתה הקטנה מבין 7 האחים ,

אביה היה קצב ואמה הייתה עקרת בית .

ללורה היה לה קשר חזק מאוד לאחיה הגדולים האוהבים והוריה הקרובים אליה מכל.

בעת תחילת הגזירות טרום מלחמת העולם השנייה,

לפני כניסת הגרמנים ב-1939 היוונים הגבילו את היהודים במזון מוקצב ועד מהרה שרר בקהילה היהודית בסלוניקי רעב קשה מאוד.

וב-9 לאפריל 1941 ,נכנסו הגרמנים לסלוניקי והחלו גזרות נגד היהודים בעיר.

אחיה הבוגר אמר ללורה  שהוא בורח ושתצטרף אליו, אך לורה לא רצתה לעזוב את הוריה. בדיעבד נודע לה כי אחיה נתפס ונרצח.

בשנת 1943 נלקחה לורה ומשפחתה אל גטו הברון הירש במרכז סלוניקי אשר היה אחד משלושת הגטאות הצפופים בהם ריכזו הגרמנים את היהודים.
הגטו היה צמוד לתחנת הרכבת שנבנתה במיוחד  לצורך שילוחם של היהודים לאחר ריכוזם. לורה ומשפחתה היו חלק מן "המשלוח" השני שנשלח לאושוויץ בתאריך 4/43 .

הם  נאלצו ללכת ברגל לתחנת הרכבת ,עלו על הרכבת והנסיעה ארכה  8-9 ימים בעמידה ,בצפיפות של 100 איש בקרון אחד ,חלון קטן  ומסורג ,

לא ניתן היה לשבת מרוב הצפיפות הרבה, אוכל לא היה, זו הייתה חוויה איומה.

בהגיעם לאאושויץ בירקנאו בסלקציה אמר לה

אביה "לכי לדרכך ילדתי הקטנה, את תשארי בחיים ותזכרי אותנו"

משפטו  של אביה היה חקוק בזיכרונה עד יום מותה. הוריה עלו על המשאיות ונשלחו לתאי הגזים.

לורה אשר הייתה נערה כל כך צעירה התנהלה באומץ רב והתמודדה עם כל הקשיים שהוצבו לפניה- הרעב הקשה, הצפיפות הנוראית, מחלות, כינים וקיפאון.

מסיפוריה ניתן להבין כי על שרידותה  ואת כוחותיה שאבה בעיקר בזכות מילותיו האחרונים של אביה ובעזרת חברותיה במחנה,

על מנת לשרוד את הרעב הקשה נאלצו לגנוב אוכל .

האסירה 39094 (לורה) במחנה עבדה בעבודות כפיים קשות ורבות בהן התמודדה במאמץ רב, מתוך הרצון העז שעמד כערך עליון-הרצון לשרוד. העבודה כללה ניקוי הקרונות העמסת קרונות באבנים וגרירתם ,
חפירת בורות למתים וחפירת תעלות לשפכים. עבודות אלו ניתנו לצעירים החזקים אשר עבדו ביעילות וחריצות רבה.
יעילות עבודתם הביאה אותם להבנה כי הגרמנים לא יוותרו עליהם כל כך בקלות, הם היו חזקים, אמיצים והתמודדו בכל התנאים לכן רצו הם לנצל את כוחם.

חברותה "לבלוק" במחנה  היו  מיוון – סלוניקי, פולין וצרפת והן היו בגילאי 14-16.

אחת מדרכי ההתמודדויות הבולטות שלה ושל חברותיה הייתה שירה. השירה היוותה להם כמעין מפלט,

שמירה על השפיות, ובעצם הצילה את נפשן  והותירה בהם רוח חיים.היו הן מלוכדות כמו אחיות, היו בוכות ושרות.

בתה(חנה אייזיק קסורלה) מספרת, כי עניין השירה המשיך וליווה אותה לכל אורך חייה, הייתה היא שרה כל הזמן.

בתאריך 19.1.45  יצאה לורה  וחברותיה מאאושוויץ-בירקנאו בצעדת מוות ויחד עם עוד עשרות אלפי יהודים ששרדו בסלקציות בדרכים שונות אל עבר מחנה "ברגן-בלזן".

הליכה שנמשכה ימים רבים בתנאים לא-אנושיים של שלג וקור ללא מזון, מים וביגוד דל עם נעליים בלויות שהעור בכפות רגליה נדבקו בנעל בשל הקור וההליכה.
הייתה זו חוויה מזעזעת עם כח סבל רב וגבורה ובברגן-בלזן נשארה עד השחרור.

סיום המלחמה
שחרור המחנה היה על ידי הכוחות הבריטים ב15 באפריל 1945. כשנודע ליהודים במחנה כי נכנסים כוחות שאינם מן המחנה חשבו תחילה כי רוצים לקחת אותם אל המשרפות,
הבריטים צעקו להם באנגלית "חופש, חופש!" אך האסירים היהודים לא הבינו מאחר ולא ידעו אנגלית ולא האמינו כי באים להצילם.
מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם, הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים. הבריטים טיפלו בהם עקב מצבם הקשה במתן תרופות ושיקום חייהם .
לורה וחברותיה הועברו לבריסל שהו שם כחודשיים לערך לשם המשך שיקום ומתן תרופות ועלייה במשקל, והוטסו חזרה אל סלוניקי.

השיבה "הביתה"  לסלוניקי

לורה וחברותיה חסרות כל, ללא רכוש ותעודות החלו לחפש את משפחתם אך לשווא, אף אחד ממשפחתם לא חזר,
הקהילה היהודית הלינה אותם בבית הכנסת היהודי "מנסטריו" שלא הושמד,בית הכנסת ששימש לגרמנים כמקום למחסני תרופות.

שם פגשה לורה את שלמה קסורלה אותו הכירה מילדותה בסלוניקי לפני המלחמה.

• הזוג התאהב ונישא בבית הכנסת "מנסטריו" בסלוניקי בדצמבר 1945.(מסיפורה של רגינה כהן נישאו 3 זוגות בביתו של יוסף כהן (בעלה של רגינה).

החלטתם היה לעלות לישראל ולהתלכד עם בני משפחה שנותרו ושעלו בשנת 1935.

ב-2 ליוני 1946 עלו ארצה בספינה  – "חביבה רייק" והיגיעו ב-8.6.46 לישראל.

שהו במחנה  "עתלית" ו עברו להתגורר בתל -אביב .

כשהגיעו לארץ הגיעו חסרי כל, שניהם איבדו את כל משפחתם, ולא היו להם מקורות אחרים שיעזרו להם.
שלמה התקבל לעבודה בנמל תל-אביב ועם סגירת הנמל הועבר בשנת 1965 לנמל אשדוד ושלמה הצטרף לעבודות ההקמה והיה לימים ממקימי נמל אשדוד.

לשלמה ולורה 3 ילדים, הראשון נולד ב1947 ושמו אברהם ולו עוד 2 אחיות רחל וחנה.
כנגד כל הסיכויים הצליחו שלמה ולורה לשרוד, להגיע ארצה ולבנות לבדם במו ידיהם בית ולהקים משפחה לתפארת.

ב-3 למרץ 2008 נפטרה לורה קסורלה (מנוח).

יהי זכרה ברוך.