באמצע קיץ 1944, כל הסימנים הצביעו בבירור על תבוסה צבאית מתקרבת של גרמניה הנאצית. במערב כבשו צבאות בעלות הברית את רומא ונכנסו לצרפת הכבושה. במזרח, המסה העצומה של הצבא האדום הדיחה את הגרמנים מאדמות ברית המועצות והתקדמה בהתמדה לעבר גרמניה עצמה. המתקפה הגדולה של הצבא האדום שהחלה ב-, ריסק את ההתנגדות הגרמנית ונכנס לפולין הכבושה. הכוחות חצו את נהר הוויסלה בשתי נקודות מדרום לוורשה והתקרבו במהירות לפרברים המזרחיים של הבירה. תעמולה סובייטית קראה לאוכלוסייה המקומית להתקומם ולתמוך בצבא האדום המתקדם.
ממשלת פולין הגולה בלונדון התמודדה עם מצב מורכב במיוחד. מאחר שברית המועצות חזרה בה מהכרתה בממשלה זו שנה קודם לכן, הפולנים לא יכלו לסמוך על תיאום מרד מתוכנן עם הסובייטים. כמו כן, חסר להם מידע מפורט על התנועות שתכנן הצבא האדום. עם זאת, ממשלת פולין הגולה האמינה כי, לטובת האומה והמדינה הפולנית, לא ניתן להשאיר את שחרורה של לפחות עיר הבירה ורשה בידי הצבא האדום. לפיכך, הוחלט לפתוח במרד בוורשה נגד הגרמנים ב-.
הסובייטים רצו שהעולם יאמין (ובמידה רבה גם האמינו בעצמם) שהאוכלוסיות המדוכאות ממתינות בקוצר רוח לשחרור על ידי הצבא האדום, וכל התנגדות מזוינת מעבר לקווי האויב תתמוך בצבא זה. עובדה זו מסייעת להסביר את הגישה הסובייטית המעורפלת כלפי מרד ורשה ב-1944, בראשות ארמיה קריובה ( AK ; צבא המולדת), שהייתה נאמנה ללונדון אך אליה הצטרפו ארמיה לודובה ( AL ; צבא העם), גדודי האיכרים (Bataliony Chłopskie ) וארגונים אחרים הקשורים לסובייטים.אולם, כאשר הארמיה הפולנית הראשונה, בחסות ברית המועצות, כבשה את פרבר פראגה בוורשה (ותשחררה מספר לא מבוטל של יהודים שהסתתרו שם), נטיותיהם האנטי-רוסיות של רוב המורדים התבררו. אף על פי כן, המפקד הגנרל, זיגמונט ברלינג, תוך התעלמות מאבידות כבדות, ניסה כמיטב יכולתו לסייע למורדים, ושלח חיילים ואספקה מפראגה לעיר הלוחמת. שני גדודים של צבאו, תחת מכות גרמניות עזה, הובלו על פני הוויסלה לגדה השמאלית, שנשלטה על ידי המורדים. אך תחת התקפות גרמניות גוברות, הם ספגו אבדות כה כבדות, עד שבסוף ספטמבר 1944 ברלינג נאלץ להפסיק את פעולותיו לתמיכה במרד ההולך ופוחת. כתוצאה מכך, פיקוד הצבא האדום השאיר את ורשה לידי הגרמנים עד אמצע ינואר 1945.1
מספר היהודים שעדיין שהו בוורשה באוגוסט 1944 מוערך בין 20,000 ל-30,000. כמחציתם, שבטחו במראהם ה"ארי" ובתעודותיהם המזויפות, עבדו ונעו בחופשיות, ורבים מהם השתייכו לארגונים מחתרתיים שונים. המחצית השנייה נאלצה בדרך כלל להסתתר בתנאים לא אנושיים במרתפים, עליות גג, ארונות ומעליות גג. עבור הפולנים, המרד היה פעולה פטריוטית ולאומית. יתר על כן, רבים - כנראה אפילו הרוב - ראו במרד אמצעי הגנה לעצמאות פולין לא רק מפני הכובשים הגרמנים, אלא גם מפני האיום העתידי של הכיבוש הרוסי. באשר ליהודים, לא מעטים חלקו את הגישה הפטריוטית של עמיתיהם הפולנים, הצלחת המרד הייתה, מעל לכל, משמעותה את סוף חייהם המחתרתיים, וכניסת הצבא האדום הייתה משמעותה שחרור.
חששות אלה היו בולטים עוד יותר בכל הנוגע למניעים של קבוצה של כ-400 אסירים ממחנה הריכוז גישובקה, ששוחררו בתחילת המרד על ידי המורדים והצטרפו לשורותיהם באופן ספונטני. רק מיעוט של יהודים פולנים היה בקבוצה זו, רובם אסירים שהועברו לאחרונה מבית הכלא פאביאק. הרוב היו הונגרים ויוונים, עם כמה צ'כים, הולנדים וסלובקים. הם כמעט ולא ידעו פולנית, והידע שלהם על המדינה היה כמעט אפסי. אמנם לא חלקו פחדים פולניים או דעות קדומות אנטי-רוסיות, אך הרצון לנקום במדכאים הנאצים והסולידריות עם משחרריהם היו חזקים מספיק כדי להפוך אותם ללוחמים מסורים וחסרי פחד במרד הפולני.
חצי מאה לאחר מכן, בפולין חגגה חמישים שנה למרד ורשה ב-1944, משכה תשומת לב עולמית, - דרמה ידועה שהפכה לטרגדיה, בהתחשב באבידות העצומות מצד המורדים, בטבח הסיטונאי של האוכלוסייה האזרחית ובהרס המוחלט של עירם.
חמישה ימים לאחר מכן, בטקס צנוע, נחנכה לוחית שהודבקה לבית ברחוב מרדכי אנילביץ' 34, ממש מול הכניסה לבית הקברות היהודי ההרוס. הכתובת על הלוח בעברית ובפולנית אומרת: "עלגדוד הצופים זושקה מקבוצת רדוסלב של ארמיה קריובה כבש את מחנה הריכוז הגרמני גישובקה ושחרר 348 אסירים יהודים, אזרחי מדינות אירופאיות שונות. רבים מהם לחמו ונפלו במרד ורשה.2
זה היה אירוע סמלי מאוד. המיקום היה במה שהיה בעבר לב ליבו של הגטו, ולאחר חורבנו ב-1943, אתר מחנה גסיופקה בהריסות הגטו. אף אחד מהבתים הישנים לא נותר. כאן, לפני חמישים שנה, אחר הצהריים של, התקפה נועזת של כוח מתנדבים של שתי מחלקות של סיירים פולנים, בראשות טנק פנתר בודד - אחד משני הטנקים שזה עתה נתפסו מידי הגרמנים והוסב לשימוש פולני - הצליחה לכבוש את מחנה גסיופקה. על פי דיווח רשמי, במהלך הקרב הקצר אך העז, איש מ-348 האסירים היהודים לא נהרג או נפצע.3כמעט כולם התנדבו להילחם במרד.
בין הניצולים המעטים שנכחו בטקס, הקצין היחיד ששרד מגדוד זושקה - אז קפטן וכיום בכיר באו"ם בדימוס וסגן אלוף - ואצלב מיקוטה נשא נאום מרגש. הוא גינה את האנטישמיות שעדיין שררה בפולין ואת התגובה הנגדית שנגרמה כתוצאה מכך, ה"אנטי-פולוניזם" של חוגים יהודיים מסוימים. הוא הביע תקווה שהמוטו של הצופים "כל האנושות אחים" יגבר.
מי היו היהודים המשוחררים, וכיצד הם שרדו?
הימלר הורה על ההרס המוחלט של גטו ורשה בפברואר 1943, "כאמצעי לביטחון ולהרגעת ורשה".4בנוסף, הייתה הנחיה לנצל כל דבר שנמצא כבעל ערך כלשהו. על פי תוכנית האב הגרמנית, לאחר השלמת הניצול המלא, 180 הדונם של חורבות הגטו היו אמורים להיות מיושרים ולהומרים לפארק. פרויקט זה היה אמור להסתיים ב-.
ארבעה מפעלים גרמנים הוטל על ביצוע הפרויקט, שתקציבו היה 150 מיליון רייכסמארק. המכונות כללו עשרים ושניים מנועי קיטור צרי מסילה, שהסיעו 565 משאיות על מסילות באורך 30 ק"מ שהונחו בהריסות, ותשעה מנועי קיטור מכניים גדולים. הטכנאים שנשכרו היו בעיקר פולנים, עם כמה גרמנים. כל העבודות הפשוטות היו אמורות להתבצע על ידי אסירים יהודים. מפקד המחנה הראשון, אוברשטירמבהנפיהרר גקה , ממחנה KZ מאוטהאוזן, הביא עמו משם 300 פושעים גרמנים כדי לסייע לשומרי האס אס בפיקוח על היהודים כקאפו , בלוקאלטסטה ופורארבייטר .
לאחר דיכוי מרד גטו ורשה במאי 1943, יורגן שטרופ ועמיתיו הציתו את כל הבתים בגטו וגירשו את 50,000 היהודים האחרונים שנותרו בחיים לטרבלינקה ולמחנות עבודה. ביולי 1943 הוקם מחנה ריכוז ליהודי KZ ורשה הנותרים על הריסות הגובלות בכלא פאוויאק השלם וברחוב גסיה; ומכאן השם "גסיופקה".5
- בטריפט:
- Errichtung eines KL in ehemaligen Gto in Warschau.
- בזוג:
- בפהל פום
רייכספיהרר!
Ich melde, daß das Konzentrationslager in Ghetto Warschau irrichtet und am 19.7.43 mit den ersten 300 Häftlingen belegt wurde.
Als Kommandant habe ich SS-Obersturmbannführer Goecke, der sich während der letzen Monate beim KL Mauthausen eingearbeitet hat, eingesetzt.
Die Häflinge werden, wie befohlen, zur Bergung und Sammlung der anfallenden Materialien eingesetzt. Die Erhöhung der Häftlingszahl erfolgt zur raschesten Durchführung laufend im Rahmnen der Errichtung weiterer Unterkünfte.
Die Durchführung der Arbeiten in ehemaligen Ghetto wird im engsten Einvernehmen mit dem SS- und Polizeiführer im Distrikt Warschau, SS-Brigadeführer Stroop, vorgenomen.
סטרופ חשד כי עד 10,000 יהודים עדיין מסתתרים בהריסות. כדי לבודד אותם מהעולם החיצון ולמנוע מגע בין האסירים לפולנים המועסקים, הוא אסר על יהודים פולנים להיכנס לכוח העבודה בגסיופקה. ואכן, 3,683 אסירים יהודים שנשלחו בשנת 1943 מאושוויץ היו אזרחים בלגים, הולנדים, צרפתים ויווניים.
ובכל זאת, חמישים יהודים פולנים נכללו במקרה אחד כאשר אנשי האס אס באושוויץ היו במחסור. ובין ה"זרים" היו מספר גברים שהיגרו מפולין בתקופות שונות. ביניהם היה חיים איצל (צ'ארלס) גולדשטיין שעזב את ורשה לפריז בשנת 1929, וכעת חזר דרך אושוויץ. ספרו, "ציבן בבונקר" ,6אשר תורגם לשפות רבות, מספר את חוויותיו ואת סיפור הישרדותו יחד עם ששת חבריו. כתוצאה מכישלון האסטרטגיה הגרמנית, נוצרו קשרים עם פולנים שהועסקו באתר מוקדם למדי. הודות לקשרים אלה, ניתן היה להחליף חלק מחפצי הערך המוסתרים שנמצאו בהריסות במזון ותרופות נחוצות נואשות.
באופן כללי, גישתם של הפולנים הייתה אמביוולנטית למדי: היו כאלה שנהנו בבירור ממראה היהודים העמלים תחת בעיטות הגרמנים; אחרים היו פשוט אדישים. אבל היו גם כאלה שניסו לעזור. גולדשטיין מספר כיצד, רעב וחולה במלריה, הוא ניצל מתוך חמלה גרידא על ידי פולני שעזר לו בחשאי בעבודתו, הביא אוכל וכינין. במקרה אחר, רוכלים פולנים צעירים, שהתעלמו מאיומי שומרי האס אס, זרקו לחם ותפוחים לקבוצת אסירים יהודים שעברה.
בעוד שהאסירים נאלצו לחפור בהריסות בחיפוש אחר אוצרות נסתרים, מפקד המחנה, גקה, יצא לתוכנית פשוטה הרבה יותר לאיסוף זהב. תחילה הוא ניסה להורות לרופא המבקר לבדוק את תותבות האסירים ולעקוץ שיניים וסתימות זהב. לא התייאש מסירובו של הרופא, הוא בחר בדרך קיצור דרך: בכל יום היו שומרי האס אס שלו מביאים כמה אסירים עם שיניים תותבות זהב רחבות ונראות לעין. לאחר מכן, גקה ואחד או שניים ממקורביו הובילו את הקבוצה אל ההריסות כדי להיראות שם בדם קר כ"מנסים להימלט". כאשר שיטות רפואת השיניים הללו הפכו לפופולריות מדי, גקה ושניים מעוזריו נעצרו ונשלחו לגרמניה. לא ידוע אם הם נאלצו לעמוד שם למשפט. אם כן, אז זה בוודאי לא היה בגלל הריגת יהודים - מה שתוכנן ועידוד רשמית בכל מקרה - אלא סביר יותר בגלל ניכוס בלתי חוקי של זהב השייך לרייך .7
בחורף 1943/4, רק שליש מכוח העבודה היהודי שרד מגפת טיפוס. המפקד החדש, אוברשטורמבהנפירר שמצר, ביקש מאושוויץ מחליפים. עד מהרה נשלח אליו כוח עבודה חדש ועדיין לא מנוצל של יותר מ-4,000 צעירים - רובם הונגרים - יהודים. בחודשיים הבאים הוא יכול היה להתפאר בכך ש-80 אחוז מההריסות המתוכננות הושלמו, ו-34 מיליון לבנים שמישות חולצו.
יחידת "גופות" ( Leichenkommando ) בת עשרים איש הייתה עסוקה מסביב לשעון בשריפת גופות על מדורות עץ באחת החצרות. מלבד המתים או שהוצאו להורג בבתי הכלא גסיופקה ופביאק, מאות הובאו מדי יום מההוצאות להורג המוניות הפומביות בעיר ומהרציחות החשאיות של הגסטפו באתר ההריסות. עם מספר ההוצאות להורג ההולך וגדל, הוחלט לבנות קרמטוריום. מאחר שבסוף העמל היומיומי, כל אסיר בגסיופקה היה צריך להביא ארבע לבנים לאתר הבנייה, בסוף יוני 1944, הקרמטוריום היה מוכן וסופק באספקה מספקת של פחם. רק פרוץ מרד ורשה, ביום שתכננו הגרמנים לסמן את סיום פרויקט "שיקום" הגטו שלהם, מנע מהגרמנים להתחיל בו.8
לנוכח מתקפת הקיץ הרוסית שהתקדמה במהירות, הורו הגרמנים על פינוי גסיופקה ופביאק., נאמר לאסירים להתכונן לצעידה יומית של 60 ק"מ . אלו שחשו שאינם חזקים מספיק וזקוקים להסעה נצטוו להגיע למרפאה של המחנה. שם נורו 180 איש באותו ערב יחד עם כ-250 אסירים חולים שהובאו לשם קודם לכן.
למחרת בבוקר, בחום כבד, שומרי האס אס הסיעו את האסירים הצמאים והמותשים מערבה. מי שלא הצליח לעמוד בקצב הרצחני נורה במקום. לאחר שלושה ימי צעידה, הגיעה הטור ההרוס לתחנת הרכבת ז'יכלין. שם יצאו האסירים - 100 בקרון רכבת - למסע בן ארבעה ימים למחנה הריכוז דכאו. כתוצאה מהתנאים הבלתי אנושיים, לפחות חמישה עשר בני אדם מתו מדי יום בכל קרון רכבת. על פי נתוני הצלב האדום ההולנדי, מתוך 1,050 יהודים הולנדים שנשלחו בשנת 1943 מאושוויץ לגניובקה, רק חמישה עשר שרדו עד לשחרור דכאו על ידי הצבא האמריקאי ב-כ-300 אסירים נותרו בוורשה. אליהם הצטרפו תשעים ושישה גברים יהודים ועשרים וארבע נשים שהועברו מבית הכלא פאוויאק שפונה. המשימה העיקרית של האסירים שנותרו במחנה הייתה לאסוף את כל השאריות מהמחנה והאספקה ולשלוח אותם לגרמניה. יחידת עבודה של חמישים איש שנשלחה מדי בוקר למסילת הרכבת באומשלאגפלאץ לשעבר עמלה שם תחת עיניהם הפקוחות של שומרי האס אס שהעמיסו סחורות שיישלחו לגרמניה. לאחר מכן, האסירים היו משמשים גם להסרת העקבות הברורים יותר של הפשעים הגרמניים. לאחר סיום העבודה, בהתאם לנוהג הקבוע במחנה הריכוז הגרמני, כולם היו אמורים להיהרג. גם כאן סוכלו תוכניות האס אס על ידי פרוץ מרד ורשה.
הקבוצה העיקרית של אסירים שנותרה בגסיופקה הייתה עסוקה בפינוי גופות האסירים שהוצאו להורג ובניקיון וריקון הצריפים והמחסנים. עם התקרבות קולות ירי התותחים, המתח במחנה גבר., נשמעו יריות רצופות מסביב. באותו ערב קיבלו הקאפוס הגרמנים מדי צבא וחומשו. יחידת חמישים איש שנשלחה בבוקר לאומשלאגפלאץ לא חזרה למחנה למשך הלילה. אלו שהיו במחנה נכלאו בצריפים ונותקו מהעולם החיצון. היו שהימרו שהרוסים כבר היו בעיר; אחרים חשו בפרוץ מרד; היו שהאמינו בשני התרחישים.
למעשה, תוכניות המבצע הראשוניות של הפיקוד העליון הפולני כללו כיבוש מוקדם של מחנה גסיופקה ושל בית הכלא פאביאק. אך ביום הראשון ללחימה, רק ההיקף החיצוני של מעוזים אלה נפל לידי המורדים. למרבה המזל, יחידת החמישים הייתה בהיקף זה, בפסי הרכבת של כיכר אומשלאג, ושוחררה כבר בשעה הראשונה של הלחימה. שם, כמעט כל המשוחררים - ביניהם, חיים גולדשטיין (" ורשאביאק " ב- AK ) - התנדבו באופן ספונטני להצטרף למרד.
בימים שלאחר מכן הותקפה גסיוובקה לפחות פעמיים, אך בכל פעם ההתקפות נעצרו עד שלא הגיעו להגנות המבוצרות. מפקד האזור הפולני, מודע לאבדות שנגרמו, החליט לעקוף את המעוזים ולדחות את לכידתם למועד נוח יותר. החלטה טקטית זו הותירה את 350 האסירים היהודים שנותרו לזעמם של הגרמנים - כלומר מוות כמעט ודאי. מתוך ידיעה מלאה של המצב, קבוצת קצינים פולנים, כולם יוצאי ארגון הצופים הפולנים ( Związek Harcerstwa Polskiego , שהשתלב ב- AK בשם Szare Szeregi - הריינג'רים האפורים), ביקשה רשות לנסות שוב. אם כי בחוסר רצון, ניתן האישור, בתנאי שכוח התוקף יהיה מוגבל, התנדבותי לחלוטין, ונתמך על ידי טנק אחד בלבד. שתי מחלקות מגדוד זושקה של הצופים, בראשות טנק בודד, הפתיעו את הגרמנים והצליחו לכבוש את גסיוובקה. פלוגת "פלק" תקפה, בעוד פלוגת "עלק" ביצעה מתקפת הסחה.9
קשה לתאר את ההפתעה, הרגש וההתלהבות של האסירים המשוחררים אך קל להבנה.10"ואצק" (קפטן ואצלב מיקוטה), מפקד המבצע, שרד לחוות הפתעה נוספת: הוא כמעט עזב את צריח הטנק שלו כשראה טור מאורגן צבאית של אסירים לבושים בבגדים מפוספסים. ואז שמע בפולנית: "הקצין הזוטר הנריק לדרמן מציג את הגדוד היהודי מוכן ללחימה".
בעקבות דיווחו של ואצק ניתן אישור לקבל מתנדבים. תריסר חשמלאים ומכונאים מקצועיים גויסו למחלקת השריון. מכונאים מיומנים אחרים נקלטו בסדנה היחידה לייצור נשק של המורדים ברחוב גז'יבובסקה.11רבים אחרים הצטרפו לשלושת גדודי הסיירים: פארסול, ויגרי וזושקה. מכיוון שהיו כה מעט זרועות, הקבוצות הגדולות ביותר נקלטו על ידי יחידות הלוגיסטיקה של אפסנאי ויגרי וזושקה, קפטן פליקס ציווינסקי ("ריס") וסגן לודוויק מיכלסקי ("פיל").
פעילותם היא חלק מהיסטוריה פחות מוכרת של לחימה יהודית כחלק ממרד ורשה הפולני בשנת 1944. כדי להעריך את הסיפור כולו, יש לזהות את היהודים שהצטרפו ל- AK ול- AL מוקדם יותר, יחד עם מאות יהודים או יותר אשר לאחר פרוץ המרד עזבו את מקומות מסתורם והצטרפו לשורותיו. ולבסוף, יש לספר גם את תפקידו של ארגון הלחימה היהודי המחודש - Żydowska Organizacja Bojowa ( ŻOB ).
החנויות שנתפסו על ידי ה- AK היו מלאות במזון, מדים גרמניים וקסדות. כשהם נאמר להם לקחת לעצמם את האוצרות הללו, כיתתו הרעבה של גולדשטיין מיהרה אל שימורי המזון, מבלי לשים לב לעובדה שלבושם המפוספס העניק להם ייחודיות מיוחדת. במהלך השבוע שלאחר מכן הם לחמו באותם בגדים נגד כוחות השריון הגרמניים על בריקדות רובע וולה, וניסו ללא הצלחה לפתוח גישה חופשית לגשרים החיוניים של ויסלה.
יום אחד, קצין AK שפיקד על יחידה של ארבעים ושניים איש, שישה מהם יהודים, שקל כניעה לנוכח אש גרמנית קטלנית. כל ששת היהודים ביחידה הגיבו באופן אינסטינקטיבי לאפשרות זו בקפיצה לשטח הפתוח שלפני המתרס וירי מהיר על הגרמנים המתקדמים. הגרמנים, שהופתעו, נמלטו.12שניים מיהודי גישובקה נהרגו; אחד נפצע.
לאחר הנסיגה מוולה, בעודם לבושים בלבושם המפוספס, גולדשטיין היה עד לרצח בדם קר של אחד מחבריו על ידי שונא יהודים חמוש. קצין ה-AK שלו לא התערב בטענה שזה מעבר לסמכותו. אך בעקבות תקרית זו, יהודי היחידה קיבלו מדים וקסדות.13
בעיר העתיקה גולדשטיין וקבוצתו נשארו בשורות ה- AK . לילה אחד קרא המפקד לשנים עשר מתנדבים למשימה מסוכנת. גולדשטיין ואחד עשר יהודים נוספים מגישובקה קמו מיד. שניים קיבלו אקדחי מקלעים, בעוד שהשאר, בחסות חבריהם, חפרו במהלך הלילה תעלת הגנה עמוקה ממש מתחת לאפם של הגרמנים התוקפים. כתוצאה מכך, היהודים ספגו דוחות על אומץ לב.14
רק מספר קטן מיהודי גישובקה המשוחררים היו בעלי הכשרה או ניסיון צבאי כלשהם. מלבד היעדר נשק, זו הסיבה שרובם שובצו בתפקידים לוגיסטיים. תחת אש גרמנית הם בנו מחסומים, איישו תחמושת - העבירו חוליות, שימשו כנושאי אלונקות, אנשי בית חולים וצוות מטבח.15כל אותו הזמן, רובם נותרו לבושים בבגדי הפסים שלהם - מטרה קלה לגרמנים. המחיר היה כבד ביותר. מלבד עשרות שנפלו במהלך שבוע הקרבות בוולה, לאחר נסיגת ה- AK הוציאו הגרמנים להורג כ-120 יהודי גסיופקה יחד עם שלושים כמרים פולנים מגאולים.16
הקבוצה ששולבה במחלקת השריון הייתה עסוקה כל הזמן בקרבות כבדים כמעט מסביב לשעון, בהם היו מעורבים טנקים וספגו פגיעות רבות של האויב. רק בזכות התושייה, ההתמדה והאומץ יוצא הדופן של החוליה הטכנית, הם נשארו תקינים. מקרה כזה, בימים האחרונים של הלחימה בוולה, דווח על ידי מפקד המחלקה מיקוטה: בדיוק בזמן ששני כלי רכב משוריינים גרמניים עמדו מול אחד משני טנקי המורדים, תותח הטנק נתקע. תחת אש אויב כבדה, רב"ט יוזף פילאר,17החשמלאי של חוליית גסיופקה, בליווי איש גסיופקה נוסף - "קובה", הונגרי צעיר - הגיע לטנק ותיקן במהירות הבזק את התותח. התותח החל לירות מיד, מה שאילץ את הגרמנים לברוח. גם פילאר וגם קובה עוטרו בצלב הגבורה ( Krzyż Walecznych KW ). הם נפלו בקרב בראש הגשר של צ'רניאקוב ב....
זמן קצר לפני הנסיגה מוולה, אחד משני הטנקים של המורדים ספג פגיעות גרמניות כה קשות עד שנאלץ לנטוש אותו. השני הוביל את הדרך לעיר העתיקה. ב, כוחות גרמנים כבדים תקפו את אזור סטאווקי, במטרה לנתק את המורדים מתגבורת אפשרית שפעלה ביערות הסמוכים. מחלקת השריון, עם הטנק היחיד שלה, קיבלה פקודה להצטרף ליחידות המגנות. לאחר הצלחה ראשונית, הטנק נפגע על ידי ארטילריה נגד טנקים גרמנית ולא ניתן היה לתקן אותו באמצעים שעמדו לרשות המורדים. הקצין הזוטר לדרמן ("הניק"), אחד מארבעת אנשי גסיופקה שנלחמו שם בשורות המחלקה, הצית אותו כדי להשאיר לגרמנים רק "פגר" חסר ערך.18
עם כניסתו לעיר העתיקה, לחמה החוליה בשורות ה- AK בכל הקרבות העזים. כבר בתחילת דרכו, ואצק נפצע קשה בעת שהגן על עמדות בגבולות חורבות הגטו. בעודו שוכב מחוסר הכרה ומדמם בכבדות, הצליחה אחות, אליציה גולד-גולביובסקה ("לוסיה"), להגיע אליו למרות אש גרמנית כבדה והצילה את חייו על ידי עצירת הדימום וחבישה זמנית. לפני שהחלים לחלוטין, לאחר עשרה ימים בלבד במרפאה מאולתרת, ואצק הפצוע חזר לפקד על אחת העמדות בעיר העתיקה.19
בינתיים, ב-, תחת פיקודו של יורשו של ואצק, "רביץ'" (סגן יוגניוש רומנסקי), השתתפו כל ארבעת אנשי גסיופקה - פילאר, הניק, קובה וריזיק - בהתקפה הלילית המפתיעה על ביצורי הגרמנים בהריסות הגטו.20כאן היה לדרמן חיוני בהקמת נתיב אספקה חיוני לאספקת תחמושת דרך תעלות הביוב התת-קרקעיות בין העיר העתיקה הנצורה לרובע ז'וליבורז'. לדרמן, שנפל על, עוטר בצלב הגבורה של KW . שני יהודים נוספים מגישובקה מפלוגת השריון - קובה (הונגרית, שם אמיתי לא ידוע, נפלו) ו-Rysiek (קצין זוטר Ryszard Sutka, נפל), ששניהם נהרגו בראש גשר צ'רניאקוב - עוטרו גם הם.21
יהודים הפזורים בין כל יחידות המורדים השתתפו באופן מסיבי בהגנה ובקרבות מבית לבית בעיר העתיקה. הקבוצה הגדולה ביותר כללה יותר מ-100 אנשי גסיופקה שחולצו מהטבח בוולה, רבים מהם עדיין לבושים בבגדי הפסים שלהם. הם המשיכו להיות מועסקים בשירותי הלוגיסטיקה. מזלם הרע היה שבין האחראים לשירותים אלה הייתה גם מחלקה אנטישמית חריפה של הכוחות המזוינים הלאומיים ( Narodowe Siły Zbrojne ; NSZ ). הם הצטיינו במציאת כל הזדמנות לשלוח את היהודים למשימות התאבדות. כאשר התגלה שסמל בדק מה- NSZ ירה ביהודים המתקדמים מאחור, אחד מאנשי גסיופקה היוונים הוציא אותו להורג. במקרה אחר, שני יהודים "מפוספסים" שנלחמו על המתרס בכניסה לרחוב מיודובה נורו למוות על ידי אנשי NSZ אחרים שצעקו: "אנחנו לא צריכים יהודים לוחמים! מוות ליהודים!". הרוצחים הצליחו להימלט ללא עונש.22
כשם שהיה זה מזל רע להתעמת עם ה- NSZ , היה זה מזל טוב של אנשי גסיופקה שחוליית הז'וב (ZOB) הייתה בין לוחמי העיר העתיקה. למעשה, מפקד הז'וב , יצחק צוקרמן ("אנטק"), שראה את מצוקתם, התערב מוקדם למדי ובהצלחה למענם הן מול פיקוד ה-AK והן מול פיקוד ה-AL , ומינה את יוסף ביי כאיש הקשר והדובר שלהם. כתוצאה מכך, הם זכו ליחס הוגן, וה- AL פתח את חנויותיו כדי לספק להם מזון וביגוד.
צוקרמן לא שכח אותם בימים האחרונים הקשים של הגנת העיר העתיקה. הוא ניסה פעמיים לפנות אותם דרך הביוב לפרבר ז'וליבורז', שהיה אז יחסית בטוח יותר. בשתי הפעמים נתקלו האנשים הנסוגים במארבים גרמניים ובתקיפות רימונים. למרות שהאבדות היו קלות, האנשים סירבו להתקדם ונסוגו. עם נפילת העיר העתיקה, ב..., ה- AK פיקד על הפינוי. למרות המצב הקשה ביותר, ה- AK נענה לבקשתו של צוקרמן לכלול את היהודים בפינוי המאורגן. עם זאת, מכיוון שהם טרם התאוששו מהלם שתי החוויות הקודמות הלא מוצלחות, רובם סירבו. טיעוניו של צוקרמן, שהדגישו את ההתנהגות הרצחנית של הגרמנים בנוגע למורדים שנכנעו, לא הועילו כלל. רק מספר קטן הלך עם חוליית ז'וב דרך הביוב לז'וליבורז'. רובם נרצחו בעיר העתיקה יחד עם הפולנים הנותרים, שרובם נפצעו קשה.23
ארבעה נוספים מיהודי גישובקה ששולבו בגדוד הצופים "פאראסול" זכו לפופולריות רבה בשורות הצבא. אלה היו הנריק פוזננסקי ("ביסטרי") ואשתו, שניהם חברים ב- ŻOB ; ד"ר זולטן ספייהף ("ד"ר טורק"); וד"ר פיטר פורו ("פאבל"). ביסטרי היה המארגן והמדריך המהימן ביותר במערכת הביוב המורכבת של התעלות התת-קרקעיות; הוא הכיר אותם היטב מניסיונו הרב כלוחם ב- ŻOB במהלך מרד הגטו ב-1943. בסוף הקרב בעיר העתיקה, ב...הוא הוביל את ראש ה- AK , הגנרל בור-קומורובסקי, ואת צוותו לעמדות חדשות במרכז העיר. באותו יום, בסיור הבא שלו, הוא לקח את מפקד החזית הצפונית, קולונל "ואכנובסקי" (קולונל זימסקי), ואת הפצוע רדוסלב (קולונל יאן מזורקייביץ') עם צוותו. הוא עמל מסביב לשעון, ואף חזר לעיר העתיקה כדי לקחת את המשמרות האחוריים הנותרים למקום מבטחים יחסי. שבוע לאחר מכן הוא נפל בעת שירה על האויב. (אשתו, ששירתה באותה יחידה כשליחה, כנראה שרדה.)24
ד"ר טורק, סרן בצבא האדום, מנתח (ככל הנראה ממוצא בוכרי; הוא גורש לאושוויץ משטח מערב אוקראינה שסופחה לברית המועצות בשנת 1939), הצטרף לגדוד מיד לאחר שחרור גניובקה. הוא חבש וניתח את הפצועים בתנאים קשים ביותר. במהלך הנסיגה מהעיר העתיקה, הוא התעקש להישאר שם עם המשמר האספי והיה האחרון שנכנס לתעלות עם ביסטרי.25
פאבל ההונגרי, אף על פי שהיה רופא במקצועו, הצטיין וזכה להערכה רבה מראשיתו כצלף יוצא דופן. חמוש בנשק הנ"ט האנגלי "פיאט", לזכותו נזקף השמדתם של מספר לא מבוטל של מכוניות משוריינות וטנקים גרמניים, אותה ביצע בדיוק יוצא דופן ובחיוך רם.כאשר מפקד החוליה שלהם שקל כניעה, ד"ר טורק ופאבל, שבטחו בגרמנית המושלמת שלהם, התנדבו ליצור קשר עם יחידת האס אס שעמדה מולם. לפני שהספיקו להסביר את משימתם, פגז שנורה על ידי גרמנים הרג את שניהם.26
קפטן פליקס ציווינסקי, מפקד גדוד ויגרי, היה אישיות יוצאת דופן. ביוזמתו שלו וללא סיוע מאף אחד, תחת הכיבוש הגרמני הוא גייסה מחסה לעשרים ושישה יהודים. ביניהם היה שמואל (סטניסלב) קניגסוויין, לוחם פרסים במועדון הספורט מכבי בוורשה וסמל צבא (במיל'). הודות לקשריו והתעקשותו של ציווינסקי, כאשר פרץ המרד באוגוסט 1944, כולם, למעט זוג קשישים אחד, התקבלו ושולבו ביחידות מורדים שונות של ה-AK . לאחר שחרור גז'ובקה, עמיתו בפאראסול, סגן מיכלסקי, לקח כמה עשרות מהאסירים ופיזר אותם בין חוליות בניית מחסומים ושירותי מטבח.
באשר לצ'יבינסקי, הוא לקח כמה מהיהודים שהיו מוגנים על ידו וכארבעים אנשי גסיופקה, רובם אסירים לשעבר מפביאק עם ניסיון ב- ŻOB וב- ZZW (האיחוד הצבאי היהודי הרוויזיוניסטי זידובסקי, ז'יאז'ק וויסקובי ; האיחוד הצבאי היהודי), והפך אותם למחלקה היהודית ויגרי, עם קניגסוויין כמפקדה. לאחר מספר ימי עבודה על בניית בריקדות, הצליח צ'יבינסקי לחמש את המחלקה היהודית. היא לחמה לראשונה באמצע אוגוסט, כשהיא ממוקמת במעבר סימון ("Pasaz Simonsa") בקרב מוראנוב, תחת פיקודו הזמני של סגן רביץ' ממחלקת השריון. מאוחר יותר הם הגנו על קתדרלת יוחנן הקדוש בעיר העתיקה. לאחר שסבלו אבדות כבדות, עברו שמונה עשרה הניצולים לראש הגשר בצ'רניאקוב, ונלחמו עד הסוף המר.27
בשל אופייה היהודי המובהק, ניצולי היחידה המעטים לא נכנעו לגרמנים עם פסקת הלחימה. במקום זאת, קניגסוויין החזיר אותם לחורבות העיר העתיקה, שם הם הסתתרו מבלי להתגלות בבונקר בפינת הרחובות קילינסקי וקז'יב קולו עד שהצבא האדום חצה את נהר הוויסלה ב....28שני גברים יוונים משבט גסיופקה - אייזק ארוח ודריו נוסן - שרדו בנסיבות דומות בבונקר גדול שנחפר בהריסות שבין הרחובות שליסקה וסיינה.29
לא מעטים מחמישים אנשי גסיופקה, חלקם יוונים, ששוחררו באומשלאגפלאץ בשעות הראשונות של המרד על ידי יחידת קדיב (פיקוד הסחות מטה), הצטרפו ליחידה אחרת של קדיב - פלוגת נלנץ'. זו הפכה מאוחר יותר לגדוד בפיקודו של סגן (שקודם מאוחר יותר לקפטן) סטפן קנייבסקי. קנייבסקי וחייליו, ביניהם יהודי גסיופקה, עמדו בהתקפות בלתי פוסקות של שריון, חיל האוויר והארטילריה הגרמניים במשך שבועיים, תוך שימוש בהריסות של שלושה אתרים מרכזיים בוורשה (ארמון רדז'יביל, בנק פולסקי וקניון סימון) כמעוזים. מחיר חסימת הכניסה הגרמנית לעיר העתיקה היה כבד: המעוזים החזיקו מעמד עד ימיה האחרונים של העיר העתיקה, אך אז חדל גדוד נלנץ' להתקיים.30
לאחר הכניעה, שישה מלוחמי גסיופקה היוונים ששרדו (ברוך, סמי ויעקב ארדיטי, יוסף נחמיאס, יעקב מלאח ויעקב פרנטה) עזבו את ורשה עם הפינוי הכללי שהוראת הגרמנים. אך אז, בעצת שתי נזירות קתוליות שעברו במקום, הן נמלטו ועלו על הרכבת החשמלית של גרודז'יסק הפרברית שעדיין פעלה. בזמן שביקשו כרטיסים, לתדהמתן, הן שמעו לפתע את השאלה: " אמצ'ו?". לאחר תגובתן ההולמת למילת הקוד היהודית הזו, הומלץ להן לרדת באחת התחנות הבאות בגלל הבדיקות הגרמניות המתמשכות. בעקבות עצה זו הן נמלטו ליער הסמוך למסילת הרכבת.31
חמישה מהם, בתקווה - כמו רבים אחרים - להגעתו הקרובה של הצבא האדום, הכינו מחסה פרימיטיבי מתחת לעצים. הם נאלצו להישאר שם במשך ארבעה וחצי חודשי חורף. החמישה שילמו לסנדלר פולני מהכפר הסמוך כדי שיספק להם מזון. השישי, יוזף נחמיאס, שהתחזה לנוצרי יווני, מצא אישה פולנייה שעבורה עבד בתמורה למזון ומחסה. לאחר הגעת הרוסים, כל השישה אוחדו שוב; עם זאת, זמן קצר לאחר מכן הם נכלאו כ"פשיסטים" לכאורה יחד עם גרמנים, אוקראינים ובוגדים רוסים. אפילו הראיות של מספרי האושוויץ המקועקעים שלהם לא עזרו. רק לאחר הכניעה הגרמנית הסופית ללא תנאי, במאי 1945, הם שוחררו סוף סוף. כאשר שוחררו ממחנה הפליטים הרוסי השמור היטב, הם הורשו סוף סוף לחזור ליוון.32
כפי שצוין לעיל, היהודים שניצולו מטבח וולה נמלטו עם המורדים הנסוגים לעיר העתיקה. שם, בין המגינים הפולנים, הייתה ל- AL השמאלנית ייצוג חזק יותר מאשר במקומות אחרים. היו מספר לא מבוטל של יהודים בשורותיה, כולל בפיקוד. ה- AL גילה הבנה רבה יותר כלפי היהודים מאשר ה- AK הדומיננטי . היה זה ה- AL , ולא ה- AK , שהסכים מיד לשלב כיחידה יהודית נפרדת ונפרדת את חוליית הלחימה של ŻOB בפיקודו של אנטק צוקרמן. שמואל קרקובסקי מצטט את עדותו של קצין ה- AL יאן פוטק, שהיה אחראי על ארגון יחידה יהודית נוספת:
"היינו צריכים למצוא דרך כלשהי להעניק לאנשים אלה, שנרדפו על ידי הנאצים, את הסיפוק של השתתפות בקרב ואת ההזדמנות לנקום על כל הפשעים שעמם סבל... בדרך זו הוקמה יחידה המורכבת כולה מיהודים, אשר השתתפה במרד ורשה. הפיקוד כינה את היחידה " בריגדת העזר היהודית הבינלאומית של AL ". הייתי אחראי על הרכבת יחידה זו... והייתי הפולני היחיד ביחידה... ד"ר שטרן מברטיסלבה נחשב למנהיגם של האנשים הללו. לפיכך מיניתי את ד"ר שטרן לראש מפקדת החטיבה... כתוצאה מעבודת החטיבה, נבנו שלושה או ארבעה קווי בריקדות, ביצורים ועמדות שניתן היה להגן עליהם בכוח אדם מועט...".33
לפי מקור פולני נוסף שצוטט על ידי קרקובסקי (י. פשיגונסקי), הבריגדה היהודית מנתה כ-150 חיילים. מאוחר יותר היא קיבלה על עצמה את משימת ההגנה על העמדות שבנתה. בימים האחרונים של אוגוסט, במהלך ההתקפה הגרמנית האחרונה על עמדות המורדים בעיר העתיקה, ספגה הבריגדה היהודית אבדות כה כבדות עד שחדלה להתקיים. הניצולים המעטים פונו דרך תעלות הביוב יחד עם חבריהם הנותרים ב- AL .34
עַל, העיר העתיקה הייתה בהריסות וננטשה. מגיני מחלקת השריון, בראשות גוטק, הנייק וקופר, זחלו יחד עם ניצולי זושקה הנותרים דרך הביוב, תחילה למרכז העיר ומשם לראש הגשר של צ'רניאקוב. שם נפלו בקרבות אנשי גסיופקה נוספים; ביניהם, יוזף פילאר, הנריק לדרמן, ריכרד סוטקה, ושלושה הונגרים הידועים רק בשמם הפרטי או בשמות בדויים - קולומן, קובה וטיבור.
לאחר ההגנה הקטלנית על המעוז האחרון באוקרג מס' 2, הוחלט לנסות לסגת דרך הביוב למוקוטוב. באותה עת הגרמנים כבר גילו את חשיבות התקשורת התת-קרקעית של המורדים ועשו כמיטב יכולתם למנוע את בריחתם. סיור שנשלח קדימה דיווח בחזרה שהדרך נחסמה על ידי הגרמנים. לאחר מכן שלח ואצק את גוטק וקופר לחקור את המצב טוב יותר. תוך רימו את הצופה הגרמני החרוץ, הם הצליחו לפתוח מעבר במחסום הגרמני שזה עתה נבנה. עם שובם, הם הכריזו שהם מוכנים להוביל את הבריחה. באותו זמן הורה רדוסלב על פינוי כללי בפיקודו של ואצק. ואכן, רק בזכות ההתמדה, התושייה והאומץ הבלתי פוסק של שני יהודי גישובקה, דוד גולדמן וסטניסלב שימינסקי, הצליחו שרידי לוחמי צ'רניאקוב להמשיך למוקוטוב.35באשר למחלקת השריון, לאחר שמספר החיילים ירד משלושים וחמישה לשנים עשר בלבד, היה צורך לפרקה.
כשהגיע לפתח הביוב במוקוטוב, נפל ואצק הפצוע והמותש ואיבד את הכרתו. הוא אושפז בבית חולים מאולתר יחד עם כמה פצועים אחרים במצב קשה. ממיטתו, ביום האחרון של הלחימה, חזר ואצק על עידודו הקודם לחיילים היהודים לנסות להגיע לגדה הימנית של הוויסלה, שהייתה בשליטת הרוסים. כמו קודם, הם סירבו לעזוב אותו, אך הוא התעקש שהפעם זו הייתה פקודה.
בפעם האחרונה גוטק וקופר ירדו לביוב והובילו כשלושים ניצולי זושקה למרכז העיר. שם גוטק (דיוויד גולדמן) יצא לבחון את האפשרויות לחצות את הוויסלה. בדרכו חזרה נהרג על ידי צלף גרמני. קופר ושבר החליטו להישאר עם האחרים. לקופר כבר הייתה זהות "ארית" כסטניסלב שימינסקי; ושבר - אברהם זילברשטיין - הפך להנריק קובלסקי. השניים שרדו כשבויי מלחמה . תוך שמירה על זהות זו, שימינסקי מת בוורשה בשנת 1988. זילברשטיין חזר לזהותו היהודית, היגר לישראל בשנת 1947 ומת שם בשנת 1986.36כמה אנשי גסיופקה נוספים, ביניהם אלברט (אברהם) גלעדי, הצליחו להגיע לקווי הרוסים על ידי שחייה במים הקפואים של הוויסלה.37
בזמן הכניעה, תוך הפרה מכוונת של התנאים שסוכמו, פולנים רבים - וכל אלה שהוכרו כיהודים - הוצאו להורג באופן מיידי על ידי כנופיות הרצח של יחידות האס אס דירלוונגר וקמינסקי. בנסיבות אלה, לאנשי גסיופקה, עם מספרי האסירים של אושוויץ מקועקעים על אמותיהם, היה סיכוי קלוש, אם בכלל, להימלט בחיים.38מסיבה זו יעץ להם המפקד, שעדיין היה בהכרה, לנסות להצטרף לרוסים בגדה הימנית של נהר הוויסלה או להסתתר. כעשרים יוונים הובלו בהצלחה לגדה שבשליטת הרוסים על ידי מדריכי אל.איי . אלה שנלחמו עד הסוף בפרבר מוקוטוב נותקו מהוויסלה ומאפשרות בריחה זו. שישה עשר מהם זרקו את מדי הצבא שלהם והצטרפו לשורות האוכלוסייה האזרחית שנמלטה ליערות. קבוצה אחת הסתתרה בנדאז'ין ליד ורשה. שם איכר בשם היידוק עזר להם ללא אנוכיות לשרוד עד להגעת הצבא האדום בינואר 1945.39
בציפייה להגעתם המהירה של הצבאות הרוסי והפולני בחסות ברית המועצות, רבים נוספים ניסו להסתתר בבונקרים שהוכנו פחות או יותר היטב בהריסות העיר. אחד מהם, בו שוכנו ארבעים לוחמים יהודים, שכן בהריסות בניין הדירות ברחובות סיינה-זלוטה. לאחר דיכוי המרד, החלו הגרמנים מיד בחיפוש אחר מקומות מסתור כאלה. אחד הראשונים התגלה ב...שבעה אסירים, ביניהם שלושה גברים הונגרים משבט גסיופקה, נפלו בקרבות.40ברנרד גולדשטיין מעריך את מספר היהודים שהסתתרו ביותר מ-500. מתוכם, רק כ-200 הצליחו לשרוד.41
חיים גולדשטיין, יחד עם שני אנשי גסיופקה נוספים וארבעה חברים נוספים, אחד מהם כומר פולני, שרדו באופן דומה. בימים האחרונים של הלחימה בעיר העתיקה, יעץ להם מפקדם להסתתר. בעזרתם של כמה חברים פולנים לנשק, הם בנו בונקר המחובר לתעלות התת-קרקעיות, בציפייה שהגעת הצבא האדום לא תהיה רחוקה מדי. כאשר הסיורים הגרמניים התכופים היו מתקרבים, הם היו עוזבים את הבונקר ויורדים לתעלה.
לאחר כשלושה שבועות, הם פגשו סיור של לוחמי AK ונודע להם שהלחימה נמשכת. גולדשטיין וחייל נוסף מגישובקה הלכו איתם לפיקוד ז'וליבורז' של לוחמי AK , שם הכריזו על מוכנותם להצטרף שוב לשורותיהם. הם זכו לקבלת פנים ידידותית מאוד, אך גם נודע להם שהכניעה הסופית נותרה במרחק שעות ספורות בלבד, ושהדבר הטוב ביותר שיכלו לעשות הוא לחזור לבונקר שלהם. מתישהו בדצמבר, בחורף הקר, הם התרגשו לגלות את קיומו של בונקר תת-קרקעי נוסף ובו עשרה יהודים, כולם לוחמי AK . למרבה הצער, השמחה הייתה קצרת מועד: מקום המסתור התגלה, וכל הגברים הוצאו להורג. בקור...גולדשטיין וחבריו, לאחר ארבעה וחצי חודשים של חושך, ראו סוף סוף את אור השמש של השחרור42, וכך גם כל כ-200 היהודים שעדיין הסתתרו בהריסות ורשה.
לאחר בחינה מדוקדקת של כל הראיות הקיימות, ניתן לקבוע כי קיימים דיווחים אמינים המאשרים את הישרדותם של לפחות שבעים ושבעה גברים לשעבר מגניובקה. נראה כי מוצדק לעגל מספר זה לשמונים.43אז זה יתאים כמעט בדיוק למספר ההפסדים המדווחים.
החל מדיוויד אדלמן ו-120 הנאשמים שהוצאו להורג בוולה במהלך האבדות בעיר העתיקה, צ'רניאקוב, מוקוטוב ומרכז העיר, וכלה בשלושת הנאשמים שהתגלו בבונקר, כפי שדווח לעיל, כל אלה מצטברים ל-398 גברים מגישובקה ועשרים ושש נשים ששוחררו בימים הראשונים של המרד. במילים אחרות, ישנם אבדות מאושרות של 82.5%, או שיעור הישרדות של 17.5% בקרב הגברים. למרות שאנלן מזכיר בשמם רק חמש נשים מגישובקה כשורדות, מתוך עשרים ושש שהועברו, ב...מפביאק, סביר להניח שכמה נוספים שרדו בשורות האוכלוסייה האזרחית הפולנית. בהנחה שמחצית מעשרים ואחת נשות גסיופקה הנותרות הצליחו לשרוד, אנו מגיעים למספר כולל של פחות מ-100 ניצולות. משמעות הדבר היא שיעור הישרדות של 25%.
כיצד נתון זה משתווה לאובדנות הפולנית הכללית במהלך המרד? על פי ההיסטוריון הצבאי הפולני הנודע קירכמאייר, כפי שצוטט לעיל, מתוך כ-50,000 חיילי מורדים, 16-18,000 איבדו את חייהם. אם לוקחים את המספר הגבוה יותר של 18,000, זה מביא ל-36% נפגעים, או 64% שיעור הישרדות. אותו מקור מציין את מספר כל אלה שמתו במהלך המרד כ-200,000, הכולל את האוכלוסייה האזרחית וכן את הגברים והנשים הלוחמים. עם אוכלוסייה בוורשה המונה למעלה ממיליון, זה לא מביא לאובדן של יותר מ-20% או 80% שיעור הישרדות (כולל הפצועים).44ניכר כי האבדות שספגו אסירי גניובקה בעקבות המרד הפולני באוגוסט 1944 היו מעבר לכל פרופורציה לממוצע הכללי. אך יש לזכור כי אין ספק כלל כי ללא המרד הפולני והשחרור שלאחר מכן, כל כ-420 הגברים והנשים היהודים - אסירי פאוויאק וגניובקה - היו מוצאים להורג על ידי גרמנים. לפיכך: שיעור ההישרדות של 25% הוא אכן נמוך מאוד אך עדיין טוב מאפס.
החשיבות העליונה של "סיפור גז'ובקה" טמונה במשמעותו ביחסים המורכבים בין יהודים לפולנים. ישנם מספר לא מבוטל של סיפורים המתארים אירועים אנטישמיים בפולין בכל עת, חלקם גם במהלך מרד 1944. ישנם גם - כעדות לכך יער אמיתי של עצי זיכרון פולניים ביד ושם בירושלים - סיפורים רבים על גבורה אישית של גברים ונשים פולנים שסיכנו את חייהם בהצלת יהודים נרדפים. אך היה ארגון אחד ויחיד - "ז'גוטה" - שהוקדש להצלת יהודים. התנהגותם של חמשת גדודי הצופים הפולנים שנלחמו במרד 1944 כלפי היהודים באופן כללי וכלפי חבריהם היהודים לנשק בפרט היא, מלבד ז'גוטה, דוגמה יוצאת דופן למדי לגישה פולנית חיובית נוספת ברמה הארגונית.45
התגובה היהודית הייתה נאמנות בלתי מעורערת, אומץ לב והקרבה עצמית. וזאת לא רק מצד כמאה קבוצות חזקות של יהודים פולנים, אלא גם מצד כל שאר היהודים ממוצא יווני והונגרי. הדבר התברר בבירור כאשר באמצע ספטמבר נקרתה ההזדמנות לחפש מקלט בטוח על ידי מעבר לידי הצבא האדום בגדת ויסלה. איש לא עשה זאת, אלא אם כן נצטווה לעשות זאת במפורש בימים האחרונים של המרד הפולני. ידוע היטב שבמהלך שתי המאות האחרונות יהודים רשמו את דפי התהילה שלהם בכל המאבקים לעצמאות פולין. החל מקושצ'ושקו, דרך מרידות נובמבר 1830 וינואר 1863, ועד למרד 1905, לגיונות פילסודסקי והמערכה העקובה מדם של 1939. יצוין כי לוחמי גסיופקה עשו כמיטב יכולתם לשמור על מסורת זו.